על רווקות מאוחרת - בררנות או אופטימיות? 

הרווקות המאוחרת, הרבה רואים אותה כמכת מדינה. אנשים, בעיקר הנשואים הוותיקים,  נוטים להאשים את הרווקים והרווקות בבררנות, לנענע בראשם בחוסר שביעות רצון, למלמל לעצמם מאד בשקט "ככה, היא בחיים לא תתחתן". הם תוהים מדוע נשים וגברים בוחרים להתחתן בגיל מאוחר? מדוע יש יותר ויותר רווקים ורווקות בגילאי 30 ו 40 בדור שלנו לעומת דורות קודמים?

לשאלת ה'מיליון' הזאת קיימות תשובות רבות ושונות. חלק מאשימים את המין הנשי - הפמיניזם והעצמאות הכלכלית והנפשית של נשים גרם להן להיות בררניות. או לחילופין, להעדיף קריירה על פני משפחה וילדים. אחרים חושבים שעדיף לא להתחתן מוקדם לאור אחוז הגירושין שמרקיע שחקים, ושאנשים מחפשים היום קשרים בלתי מחייבים ואת הריגוש של מעבר מקשר זוגי אחד למשנהו. יש כאלו שיגידו שאחוז הרווקים והרווקות גבוה כיוון שהחברה היום מאמינה פחות במוסד הנישואין.

שדכנים ושדכניות ממגזרים שונים, מקצועיים וחובבניים בחלקם, שוב מאשימים את הנשים שרכשו השכלה והן "חכמות" יותר מגברים, מה שמהווה איום לאגו הגברי. יש עוד גרסאות כהנה וכהנה.

מחקר מאפריל האחרון מציע תשובה מקורית משלו ? הזמן בו אנשים מחליטים להתחתן, להתגרש או ללדת ילדים תלוי בשאלה כמה שנים הם חושבים שהם יחיו...

חוקרים מאוניברסיטת קווינס, ובראשם ד"ר דניאל קרופ מצאו שההערכה הסובייקטיבית של אנשים לגבי מספר השנים שהם יחיו משפיעה על ההחלטה שלהם להתחתן, ללמוד, להיכנס להיריון או לחילופין לבצע הפלה, להתגרש, ועוד החלטות משמעותיות הקשורות למסלול החיים.

ככל שאדם מאמין שהוא יחיה עד גיל מבוגר, כך הוא ישקיע יותר בלימודים והשכלה ויתחתן מאוחר יותר. לעומתו, אדם שמאמין שהוא לא יאריך ימים, נוטה להתחתן וללדת ילדים בגיל מוקדם יותר, או מחליט להישאר עם בן זוגו הקיים, אפילו אם לא טוב לו, במקום להתגרש ולחפש זוגיות חדשה.

איך אדם מחליט כמה שנים הוא יחיה?

קרופ, במחקרו שפורסם ב Archives of Sexual Behaviour, טוען שאנשים מסיקים את זה אודות עצמם לפי נתוני החיים שלהם וההיסטוריה המשפחתית. הם שוקלים את מצב בריאותם, האם הם עובדים בעבודה המערבת סיכונים, האם הסבים והסבתות שלהם עדין חיים והאם ישנה היסטוריה משפחתית של מחלות.

השערותיו של קרופ תמוהות ביותר. ראשית, יש בחברה הישראלית מוסכמות בלתי מדוברות לגבי גיל אידיאלי לחתונה וילדים, שאינן קשורות לשיקולי אורך החיים. בחברה הדתית הגילאים מוקדמים יותר מאשר בחברה החילונית, אך אצל כולם יש הסכמה לכך שישנו גיל מומלץ לחתונה.

שנית, כל אחד יודע שיום יבוא והוא ימות. למרות זאת, ולמרות הסיכויים הסטטיסטים של כל אחד להיהרג במלחמה, להיות מעורב בפיגוע או בתאונת דרכים חלילה, מעטים האנשים שחושבים על יום מותם. להפך ? רוב האנשים מאמינים בכל ליבם שיהיו להם חיים טובים, וטוב שכך, כי יש לנו נטייה מולדת לאופטימיות. אבל ? חוקרים משערים שאופטימיות אצל רווקים ורווקות עשויה להביא לדחיית גיל הנישואין:

טלי שארוט מאוניברסיטת ניו-יורק מצאה במעבדתה ש- ל 80% מהאוכלוסייה יש את הנטייה לאופטימיות על פני ריאליסטיות. בניגוד למה שטוען קרופ, אף אחד לא אוהב לחשוב על יום מותו, וכיוון שלדבריה אנחנו נולדים עם נטייה להיות יותר אופטימיים מאשר מציאותיים, אנו נוטים לנבא לעצמינו תסריטי חיים טובים.

אופטימיות על פני ריאליסטיות זוהי הנטייה להעריך מעל הממוצע את הסיכוי שיתרחשו בחיינו דברים טובים, ולהעריך מתחת לממוצע את הסיכוי להתרחשותם של דברים רעים.

עולם הנישואין הוא דוגמא מצוינת לכך: אחוז הגירושין בעולם המערבי הוא 40%. זה אומר שמכל 5 זוגות שמתחתנים, שניים מתגרשים.

הסטטיסטיקה הזו אינה מעניינת זוגות מאוהבים טריים. הם מעריכים את הסיכוי שלהם להתגרש ב - 0% . כלומר, הם לא מאמינים שגורל זה צפוי להם. גם כשמציגים להם את הסטטיסטיקות אנשים נוטים שלא לייחס לעצמם סיכויים להתרחשות שלילית. תראו את עורכי הדין לענייני משפחה שמכירים ממקור ראשון את נושא הגירושין, זה לא מונע מהם מלהתחתן ולהקים משפחה, ועוד לדרג את הסיכוי שלהם להתגרש מאד נמוך.

אז אנחנו אופטימיים חסרי תקנה? רווקים בררניים או לא, רובינו אכן אופטימים יותר מאשר ריאלים. וכפי שמצאה שארוט בסריקות מוח - זה טבוע עמוק במוחינו. איזור האופטימיות המוחי נקרא הרכס הקדמי השמאלי התחתון (left inferior frontal gyrus ) והוא האזור המגיב לחדשות טובות. האזור המקביל אליו - זה שקיים באונה הימנית, הוא איזור שמגיב למשמע חדשות רעות ? אזור הפסימיות.

כשאומרים לאדם את הסיכוי הסטטיסטי שלו למצוא אהבה, מגיב הרכס הקדמי השמאלי התחתון של מוחו ומסייע לו לזכור את המידע הזה ולהאמין שזו אכן תהיה מנת חלקו. לעומת זאת, כאשר חוקרים יאמרו לאדם  את הסיכוי הסטטיסטי שלו להתגרש או שבן הזוג יבגוד בו, למשל, יגיב למידע השלילי הזה הרכס הקדמי הימני התחתון של מוחו. על פי סריקות המוח של שארוט, מסתבר שאצל רוב האנשים, אזור האופטימיות המוחי פעיל הרבה יותר מאזור הפסימיות. כלומר - למוח יש משקפיים וורודות לראיית העתיד.

אז ייתכן שהרווקה בת ה 35 תחתית הטופס שגרה שגרה אצלכם בבניין היא לא בררנית, ולא פנימינסטית שרופה ? היא פשוט מאד אופטימית...

האם היא חיה באשליה? האם עדיף לא לצפות לאושר בעתיד? ג'ורג' לואנשטיין מאוניברסיטת קרנג'י-מלון בפנסילבניה, טוען שעצם הציפייה למשהו טוב שיקרה גורמת לנו אושר ללא קשר לתוצאה הסופית. לואנשטיין ביקש מנבדקים לדמיין מצב שבו הם מתנשקים עם סלבריטאי או סלבריטאית, ושאל אותם כמה הם היו מוכנים לשלם עבור קבלת נשיקה מיידית, עבור נשיקה בעוד 3 שעות, בעוד 24 שעות, בעוד 3 ימים, בעוד שנה, בעוד 10 שנים.

הוא מצא שהסטודנטים במחקר היו מוכנים לשלם את הסכום הגבוה ביותר עבור נשיקה שתתרחש בעוד 3 ימים. כלומר - הם היו מוכנים לשלם יותר בשביל לחכות! כי הציפייה למשהו מרגש עושה לנו טוב.

בפרפרזה -  הדרך לחופה רצופה כוונות טובות. ייתכן, לטענת המחקרים, שזו האופטימיות שטבועה בנו מלידה שגורמת לאנשים לחשוב שצפויים להם חיים ארוכים ומאושרים ולקחת את הזמן עם ההחלטה הגורלית להתחייב זוגית. ייתכן שהם גם נהנים גם מעצם הציפייה להופעת אהבה בחייהם, ובינתיים רוכשים לעצמם השכלה וקריירה.

למרות ההשערות המחקריות המציאות בשטח קצת שונה: לא כל הרווקים אוהבים להיות כאלו. יותר נכון, רבים סובלים מהסטאטוס המתמשך הזה. בתור אופטימית חסרת תקנה אני מאחלת מכל ליבי אהבה אמיתית לכל מי שמאחל זאת לעצמו. שארוט עצמה מדגישה במחקרה- האמונה במשהו טוב פועלת כנבואה המגשימה את עצמה ומזמנת אותו בסופו של דבר.